שנת האבל וימי זיכרון
יום השבעה
בבוקרו של יום השביעי, נוהגים להתפלל תפילת שחרית ומיד לאחר מכן יושבים האבלים, והמתפללים מצווים עליהם: "קומו יקירים". והספרדים נהגו לאמר: לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהֹוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ: כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ: האבלים מחליפים את הבגדים בהם נעשתה ה"קריעה", בגדים שאותם לבשו במשך כל ימי ה"שבעה" ולובשים בגדים רגילים ולא חדשים. מי שאין לו מנחמים וכן בשבת שאין באים לנחם, נפסקת האבלות בזמן שהדרך לצאת לבית הכנסת אחר התפילה. קיים מנהג, שאינו חובה על-פי צד ההלכה, שהמשפחה הקרובה פוקדת את קבר יקירה ביום השביעי. סמוך לקבר אומרים שבעה פרקי-תהלים: ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל, ואחר-כך אומרים את הפסוקים המרכיבים את שמו של הנפטר, מתוך מזמור קי"ט, המסודר על-פי אותיות האלף-בית. בימים שאומרים בהם "תחנון", אומרים את תפילת "אנא בכוח", ואם יש מניין אומרים גם "קדיש יתום" ותפילת "אל מלא רחמים". בכמה מקהילות המזרח, נוהגים ללמוד ליד קבר הנפטר כמה פרקי משניות, הפותחים באותיות המרכיבות את שם הנפטר ואת אותיות נ.ש.מ.ה לאחר מכן אומרים "קדיש יתום", ותפילת אשכבה, הנאמרת רק בימים בהם אומרים "תחנון". אם היום השביעי חל בחול-מועד סוכות או פסח, לא נוהגים לפקוד את הקבר, ודוחים זאת למועד מאוחר יותר. בימים אחרים בהם אין אומרים "תחנון" (כמו בראש-חודש, ל"ג בעומר, ט"ו בשבט, ט"ו באב, ובכל חודש ניסן) עולים לפקוד את הקבר. עלייה לקבר בחנוכה ופורים לפי מנהג ירושלים עולים שאר העדות הדבר תלוי במנהג העדה. לאחר שפוקדים את הקבר, מותר לאבלים לפנות לעיסוקיהם. מעתה מתחילה עבורם תקופת ה"שלושים" (ממנה חלפו כבר שבעה ימים).
השלושים
מניין השלושים
בפסח נחשבים האבלות שלפני הפסח והפסח לארבע עשרה יום למניין השלושים, ואחר הפסח צריך להשלים רק שישה עשר יום לתשלום השלושים. וכן בשבועות צריך להשלים אחר החג רק ששה עשר יום. בסוכות נחשבים האבלות שלפניו וחג הסוכות ושמיני עצרת לעשרים ואחד יום ומשלים לאחר החג עוד שמונה ימים לתשלום השלושים. בראש השנה צריך לנהוג אבלות שלושים רק עד יום כיפור, ויום כיפור מבטל ממנו אבלות שלושים , וכן ביום כיפור נוהג אבלות שלושים עד חג הסוכות וחג הסוכות מבטל אבלות שלושים.
הפסקת אבלות שלושים
אם נסתיימו שבעת ימי אבלותו קודם החג, ואפילו אם נסתיימו בערב החג בבוקר, החג מבטל ממנו כל הנהגות אבלות שלושים. מותר להסתפר להתגלח ולהתרחץ סמוך לערב אחר תפילת מנחה, וכשיש צורך גדול אפשר מחצות היום, בערב פסח מותר להסתפר ולהתגלח גם קודם חצות היום.
השלושים
לאחר שבעת ימי האבלות עודנו אבל עוד עשרים ושלושה יום עד תום שלושים יום, ונוהג בהם קצת דברים של אבלות. אין להסתפר ולהתגלח, וכן אין ליטול ציפורניו בכלי. רחיצה מותרת גם במים חמים, האשכנזים נוהגים לא להתרחץ במים חמים כל השלושים. כשלובש בגדים מכובסים צריך לתת אותם מקודם לאחר ללובשם לשעה קלה ואחר כך מותר לו ללובשם. ויש נוהגים שאם מניחם על גבי הרצפה או שמקלקל הקיפולים נחשב כאילו לבשם אחר, ומותר ללובשם. אין ללבוש בגדים חדשים, ובמקום הצורך מותר אם לבשם שניים או שלושה ימים, וכן אין ללבוש בחול בגדי שבת. אין לישא אשה בתוך השלושים, ואם קבעו חתונה קודם שנעשה אבל והוא רווק מותר. שידוכים מותר לעשות גם בתוך השבעה, ואפילו ביום המיתה.
יום השלושים
נוהגים ביום השלושים לבקר בבית הקברות על הקבר ואומרים פרקי תהילים ותפילת "אנא בכח" ומזכירים נשמת הנפטר בתפילת "א-ל מלא רחמים" וכשיש מניין אומרים קדיש. אם חל יום השלושים בשבת עולים ביום ראשון שלאחריו. ביום ה"שלושים" רשאים האבלים על אח, אחות, בן, בת, אשה או בעל להתגלח ולהסתפר. אולם, באבלות על אב ואם, אין איסור התספורת פוקע ביום זה, אלא הוא ממשיך לנהוג עוד כמה ימים.
אזכרה וגילוי המצבה
ביום ה"שלושים" עולים אל הקבר לעריכת אזכרה, ויש הנוהגים לקיים ביום זה את "גילוי המצבה". החזן, העורך את האזכרה, פותח באמירת פרקי תהלים: ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד וק"ל. לאחר מכן אומרים כמה קטעים ממזמור קיט בתהלים, הערוך לפי סדר אלף-בית, כשלכל אות ישנם שמונה פסוקים המתחילים בה. נוהגים לקרוא את הפסוקים שמאותיותיהם מורכב שמו הפרטי של הנפטר. לאחר מכן אומר החזן את ארבע המשניות, שאותיותיהן מרכיבות את המלה "נשמה". לאחר אמירת פרקי תהילים, אומרים האבלים "קדיש יתום" ותפילת "אל מלא רחמים". בטרם פרידה מניחים אבן קטנה על הקבר, להראות שהנוכחים לא שכחו את הנפטר. כמו כן, נוהגים להניח את יד שמאל על המצבה, אם זו כבר הוקמה. הנחת היד היא סמלית. בידו של אדם חמש אצבעות ובהן חמישה-עשר פרקים (בכל אצבע – שלושה פרקים). יד זו, על חמישה-עשר פרקיה, מונחת כנגד הפסוק המדבר על תחיית המתים: "יחיו רפאים תפיל" (ישעיהו כו, יט), המונה חמש-עשרה תיבות.
כשחל יום ה"שלושים" בשבת
אם חל יום ה"שלושים" בשבת, הולכים לבית-הקברות ביום שישי שלפניו, או ביום ראשון שלאחריו. אם יום ה"שלושים" חל בחג השבועות, או ביום-טוב האחרון של חג הסוכות של חג הפסח – נוהגים לעלות על הקבר באיסרו-חג. אם חל יום ה"שלושים" ביום הראשון של פסח או סוכות – מקדימים את העלייה לערב החג. ואם חל יום ה"שלושים" בראש השנה או ביום הכיפורים – דוחים את העלייה למחרת החג, ואין אומרים "אל מלא רחמים" או "תפילת אשכבה".
נר נשמה
ביום ה"שלושים" מדליקים נר נשמה, שידלק מעת לעת במשך עשרים וארבע שעות. את הנר מציבים בבית במקום בולט, נר נוסף מדליקים בבית הכנסת. יש להקפיד כי האבלים יעברו לפני התיבה בכל התפילות ביום ה"שלושים".
הקמת מצבה
מנהג ישראל קדום להציב מצבה על קבר המת, והוא הנקרא "נפש" בלשון חז"ל, נהוג לכתוב עליה דברים קצרים אשר סמלו את אישיותו ודמותו, וכן שם הנפטר ושם אביו בין בגבר ובין באשה, אצל עדות המזרח נהוג שבין בגבר ובין באשה כותבים שמו ושם אמו, וכן כותבים תאריך פטירתו בתאריך העברי, ואין לכתוב תאריך לועזי. בסוף המצבה נהוג לכתוב ת. נ. צ. ב. ה. שמשמעותו תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. יש נוהגים להספיד בעת הקמת המצבה, ולכן הם נוהגים לא להעמיד המצבה בימים שאין מספידים בהם.
זמן הקמתה
ברוב המקומות נוהגים להעמיד המצבה ביום השלושים, ולכן רצוי להקדים הזמנתה מיד אחר השבעה כיוון שלהכנתה דרוש זמן, ויש נוהגים להעמיד מצבה בתום השנה.
שנת האבל
אבלים על הוריהם נוהגים מקצת אבלות במשך שניים עשר חודש, מפני כבוד אב ואם. גם בשנה מעוברת נוהג אבלות רק שניים עשר חודש, ובחודש הי"ג אינו נוהג שום אבלות. השנים עשר חודש מונים מיום הקבורה.
האבלות
אין להשתתף בשמחות כגון בסעודת נישואין וברית מילה וכדומה. יש מקרים שמותר להשתתף בהם ולכן יש להתייעץ בכל מקרה עם רב. אין ללבוש בגדים חדשים, ובמקום הצורך ייתן לאחר ללובשם יומיים או שלוש תחילה ואחר כך מותר ללובשם. וכן אין ללבוש בגדי שבת בימות החול. צריך לשנות מקום ישיבתו בבית הכנסת, בשבת יש נוהגים שאין משנים. כשמזכיר שמועה בשם הנפטר יאמר "הריני כפרת נשמתו" (ובאמו משכבה). לאחר עבור הי"ב חודש יאמר זכרונו לברכה. יש נוהגים במשך השנה בלימוד משניות ולעלות בתורה בעליית "מפטיר".
אמירת קדיש
נוהגים שבנים אומרים קדיש על פטירת הוריהם במשך אחד עשר חודש מיום הקבורה, וכתוב במדרשים גודל מעלת אמירתו, ושעל ידי זה פודה אביו ואמו מן הגהנום. יש עדות שנוהגות לומר קדיש שניים עשר חודש פחות שבוע. אומרים קדיש גם בשבת ויום טוב. עיקר תועלת אמירתו הוא על ידי הבן, ואם אין לנפטר בן או אי אפשר לבן לומר, שוכרים אחד שיאמר קדיש, וצריך האיש ששכרו אותו לומר בכל יום בבוקר קודם התפילה שכל הקדישים שאומר היום יהיו לעילוי נשמת פלוני בן פלוני, "ויהי נועם" וכו'. אם הבן יכול להתפלל לפני העמוד, מתפלל גם לפני העמוד במשך האחד עשר חודש, חוץ משבת וחגים. התפילה לפני העמוד יותר חשובה מאמירת קדיש. ביום שפוסק לומר קדיש נוהגים לעלות לתורה.
יום השנה – ("יארצייט")
האבלים על מות אב או אם נוהגים מנהגי אבלות במשך שנים-עשר חודשים. האבלים על שאר קרובים נוהגים בכל דיני האבלות חודש אחד בלבד, פרט לאמירת ה"קדיש" הנמשכת כל השנה. לאורך שנים-עשר חודשי האבל אין האבל משתתף בשמחות, חגיגות, מופעים ואירועי בידור. נוהגים לא לרכוש בגדים, כלים או רהיטים חדשים, אלא לצורך הכרחי (עבודה, או מזון). כן נוהגים להמנע מלעבור דירה חדשה בתקופה זו. לנוהגים להתפלל – חיוב האבל לעבור לפני התיבה, ולהיות חזן בתפילות השונות, נמשך בכל השנה כולה. בין עדות המזרח, יש הנוהגים שהחזן הקבוע של בית-הכנסת מתפלל תמיד, ואין האבל תופס את מקומו, אף אם הוא "חייב" בכך. עם זאת, האבל אינו משמש שליח ציבור בימים בהם קוראים את ה"הלל", וכן אינו משמש "בעל קורא" לקריאה בתורה בימים בהם צריך לברך ברכת "שהחיינו". בחודש השנים-עשר לפטירה אין אומרים "קדיש", אבל מן הראוי ללמוד משניות לעילוי נשמת הנפטר. לאחר הלימוד יאמר הבן "קדיש דרבנן".
קביעת יום השנה
יום השנה נקבע על-פי התאריך העברי של הפטירה. אם חלפו יומיים או יותר בין הפטירה לקבורה, קובעים את יום השנה לפי תאריך הקבורה. אולם החל מן השנה השנייה לפטירה, יחזרו לקבוע את תאריך "יום השנה" לפי תאריך הפטירה דווקא.
שליח ציבור ו"מפטיר" – לנוהגים להתפלל
בשבת שלפני יום השנה עולה האבל לתורה, ו"שומרים" עבורו את העלייה האחרונה, ה"מפטיר", כדי שיזכה גם בקריאת ה"הפטרה", המועילה לעילוי נשמת הנפטר. כן נוהג האבל לעבור לפני התיבה בקבלת שבת בליל שבת, וכן בתפילת מוסף של אותה שבת, לאחר שעלה ל"מפטיר" ול"הפטרה". האבל משמש שליח ציבור גם בתפילת ערבית של מוצאי שבת, היא השעה שלפי המסורת הקבלית חוזרות הנשמות לגיהנום, היא השעה שלפי המסורת הקבלית חוזרות הנשמות לגיהנום, ותפילת הבן פודה את נשמות הוריו מעונש זה.
נר נשמה
ביום הזכרון מדליקים בבית הכנסת ובבית נר נשמה, שידלק במשך עשרים וארבע שעות. אין מכבים נר זה, גם אם עבר יום השנה, אלא מניחים אותו דולק עד שידעך מעצמו. האבל אומר "קדיש" בכל שלוש התפילות. לאחר שחרית ובין מנחה לערבית לומדים בבית הכנסת פרקי משניות, לעילוי נשמתו של הנפטר. נוהגים ללמוד את פרקי המשניות, הפותחים באותיות המרכיבות את שמו הפרטי של הנפטר. לאחר מכן נוהגים ללמוד ארבע משניות מתוך הפרק השביעי במסכת מקוואות, שראשיהן מרכיבות את המלה נשמה – "נפל" "שלושה", "מקווה", "הטביל".
מניין טוב
יש הנוהגים (כמו ב"שלושים"), ללמוד את פרק כ"ד ממסכת כלים, המכיל שבע-עשרה משניות הנותנות פתח לאופטימיזם ומאור: מניינן של המשניות בגמטריא "טוב", וכל משנה בפרק זה מסתיימת במלים "טהור" או "טהרוה".
פרקי זוהר ותענית
לאחר הלימוד אומר האבל "קדיש דרבנן". בקהילות של יוצאי עדות-המזרח נוהגים ללמוד ביום הזכרון פרקים מתוך הזוהר הקדוש. לאחר הלימוד המסתיים בליל יום הזכרון, עורכים סעודה, ואומרים תפילת "אשכבה לנפטר" ו"מי שבירך" לכבודם של בני הבית. יש הצמים ביום זה, ומכל-מקום ראוי להמנע מאכילת בשר ושתיית יין, ושאר דברים המענגים את הגוף.
כהן ביום השנה
במקרה שבעל הזכרון הוא כוהן עליו ללכת למקום ממנו רואים את הקבר, והדבר נחשב לו כאילו השתטח על הקבר עצמו.
הזכרת נשמות – "יזכור"
לאחר שחלפה שנה מיום הפטירה, מעלים את זכרו של הנפטר גם ב"הזכרת נשמות", תפילה הידועה גם בשמה השני "יזכור". תפילה זו נאמרת בבית הכנסת בחגים: יום הכיפורים, שמיני-עצרת (שמחת תורה), שביעי של פסח, וחג השבועות. את הזכרת הנשמות (להורים, אחיות, אחים, אשה, בעל, בנים, בנות) עורכים לאחר קריאת התורה ולפני תפילת "מוסף". המתפללים מזכירים את נשמות הקרובים ואומרים בלי נדר יתנו צדקה בעבורם. בחוץ-לארץ אומרים "יזכור" גם ביום השמיני של פסח, וביום השני של שבועות (איסרו-חג). אלה מבין המתפללים, שהוריהם נמצאים בחיים, יוצאים מבית הכנסת בשעת אמירת ה"יזכור".
לימוד משניות – ביום הזכרון השנתי (יארצייט)
נוהגים ללמוד משניות לעילוי נשמת הנפטר, והמנהג ללמוד פרקי משניות שמרכיבות שמו של הנפטר, ואחר כך לומדים ארבע משניות האחרונות מפרק ז' ממסכת מקוואות שהם מתחילות באותיות נ. ש. מ. ה. ולאחריו אומרים תפילת "אנא" והבנים אומרים "קדיש דרבנן". וכשאין בנים אומרים הקדיש קרובים אחרים.
השתטחות על הקבר
נהוג לעלות לבקר בבית הקברות על הקבר, ואומרים פרקי תהילים ותפילת "אנא" ומזכירים נשמתו בתפילת "א-ל מלא רחמים". וכשיש מניין אומרים קדיש.
מנהגי אבלות
נוהגים לא להשתתף בשמחת נישואין ביום הזיכרון.
זמנו
יום הזיכרון הוא ביום המיתה ולא ביום הקבורה גם בשנה הראשונה, ואם נתאחרה קבורתו אחר שני ימים או יותר, ישנם הנוהגים בשנה הראשונה לקבוע את יום הזיכרון הראשון ביום הקבורה, ובשנים שלאחריו ביום המיתה. אם נפטר באדר בשנה פשוטה, בשנה מעוברת שבה יש שני חודשי אדר יש הנוהגים לקבוע יום הזיכרון באדר א', ויש הנוהגים באדר ב', ויש מחמירים לקבוע בשניהם.
הזכרת נשמות
נוהגים להזכיר נשמות בתפילת "א-ל מלא רחמים" בשנה הראשונה בשבתות של כל השנה, ובשבת שלפני יום הזיכרון. עיקר התועלת הוא בנתינת הצדקה לעילוי הנשמה. בימים שאין אומרים בהם תחנון אין אומרים הזכרת נשמות.
יזכור – לאחר שנה
נוהגים להתפלל תפילת "יזכור" כל אחד לעילוי נשמת הוריו וקרוביו ב – ד' פרקים בשנה: ביום הכיפורים, בשמיני עצרת, בשביעי של פסח ובחג השבועות.
עליה לקבר
בשנה הראשונה – אין נוהגים לבקר את הקבר חוץ מיום השביעי ויום השלושים. נוהגים לעלות לקבר ביום השביעי לאבלות, וביום השלושים, וביום הזיכרון של כל שנה. יש נוהגים לא לבקר בבית הקברות בראש חודש, בחנוכה, בפורים ובכל חודש ניסן בחול המועד.
ברכת "אשר יצר אתכם"
אם לא ראה קברי ישראל תוך 30 יום, כשבא לבית הקברות מברך: ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין, וזן וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין ויודע מספר כלכם בדין, ועתיד להחזיר ולהחיותכם בדין ברוך אתה אדני מחיה המתים, ואחר כך אומר "אתה גיבור" וכו' "עד להחיות מתים".
לתפילות כסדרם לפי שם הנפטר לחץ כאן.