יום השנה – ("יארצייט")

האבלים על מות אב או אם נוהגים מנהגי אבלות במשך שנים-עשר חודשים. האבלים על שאר קרובים נוהגים בכל דיני האבלות חודש אחד בלבד, פרט לאמירת ה"קדיש" הנמשכת כל השנה. לאורך שנים-עשר חודשי האבל אין האבל משתתף בשמחות, חגיגות, מופעים ואירועי בידור. נוהגים לא לרכוש בגדים, כלים או רהיטים חדשים, אלא לצורך הכרחי (עבודה, או מזון). כן נוהגים להמנע מלעבור דירה חדשה בתקופה זו. לנוהגים להתפלל – חיוב האבל לעבור לפני התיבה, ולהיות חזן בתפילות השונות, נמשך בכל השנה כולה. בין עדות המזרח, יש הנוהגים שהחזן הקבוע של בית-הכנסת מתפלל תמיד, ואין האבל תופס את מקומו, אף אם הוא "חייב" בכך. עם זאת, האבל אינו משמש שליח ציבור בימים בהם קוראים את ה"הלל", וכן אינו משמש "בעל קורא" לקריאה בתורה בימים בהם צריך לברך ברכת "שהחיינו". בחודש השנים-עשר לפטירה אין אומרים "קדיש", אבל מן הראוי ללמוד משניות לעילוי נשמת הנפטר. לאחר הלימוד יאמר הבן "קדיש דרבנן".

קביעת יום השנה

יום השנה נקבע על-פי התאריך העברי של הפטירה. אם חלפו יומיים או יותר בין הפטירה לקבורה, קובעים את יום השנה לפי תאריך הקבורה. אולם החל מן השנה השנייה לפטירה, יחזרו לקבוע את תאריך "יום השנה" לפי תאריך הפטירה דווקא.

שליח ציבור ו"מפטיר" – לנוהגים להתפלל

בשבת שלפני יום השנה עולה האבל לתורה, ו"שומרים" עבורו את העלייה האחרונה, ה"מפטיר", כדי שיזכה גם בקריאת ה"הפטרה", המועילה לעילוי נשמת הנפטר. כן נוהג האבל לעבור לפני התיבה בקבלת שבת בליל שבת, וכן בתפילת מוסף של אותה שבת, לאחר שעלה ל"מפטיר" ול"הפטרה". האבל משמש שליח ציבור גם בתפילת ערבית של מוצאי שבת, היא השעה שלפי המסורת הקבלית חוזרות הנשמות לגיהנום, היא השעה שלפי המסורת הקבלית חוזרות הנשמות לגיהנום, ותפילת הבן פודה את נשמות הוריו מעונש זה.

נר נשמה

ביום הזכרון מדליקים בבית הכנסת ובבית נר נשמה, שידלק במשך עשרים וארבע שעות. אין מכבים נר זה, גם אם עבר יום השנה, אלא מניחים אותו דולק עד שידעך מעצמו. האבל אומר "קדיש" בכל שלוש התפילות. לאחר שחרית ובין מנחה לערבית לומדים בבית הכנסת פרקי משניות, לעילוי נשמתו של הנפטר. נוהגים ללמוד את פרקי המשניות, הפותחים באותיות המרכיבות את שמו הפרטי של הנפטר. לאחר מכן נוהגים ללמוד ארבע משניות מתוך הפרק השביעי במסכת מקוואות, שראשיהן מרכיבות את המלה נשמה – "נפל" "שלושה", "מקווה", "הטביל".

מניין טוב

יש הנוהגים (כמו ב"שלושים"), ללמוד את פרק כ"ד ממסכת כלים, המכיל שבע-עשרה משניות הנותנות פתח לאופטימיזם ומאור: מניינן של המשניות בגמטריא "טוב", וכל משנה בפרק זה מסתיימת במלים "טהור" או "טהרוה".

פרקי זוהר ותענית

לאחר הלימוד אומר האבל "קדיש דרבנן". בקהילות של יוצאי עדות-המזרח נוהגים ללמוד ביום הזכרון פרקים מתוך הזוהר הקדוש. לאחר הלימוד המסתיים בליל יום הזכרון, עורכים סעודה, ואומרים תפילת "אשכבה לנפטר" ו"מי שבירך" לכבודם של בני הבית. יש הצמים ביום זה, ומכל-מקום ראוי להמנע מאכילת בשר ושתיית יין, ושאר דברים המענגים את הגוף.

כהן ביום השנה

במקרה שבעל הזכרון הוא כוהן עליו ללכת למקום ממנו רואים את הקבר, והדבר נחשב לו כאילו השתטח על הקבר עצמו.

הזכרת נשמות – "יזכור"

לאחר שחלפה שנה מיום הפטירה, מעלים את זכרו של הנפטר גם ב"הזכרת נשמות", תפילה הידועה גם בשמה השני "יזכור". תפילה זו נאמרת בבית הכנסת בחגים: יום הכיפורים, שמיני-עצרת (שמחת תורה), שביעי של פסח, וחג השבועות. את הזכרת הנשמות (להורים, אחיות, אחים, אשה, בעל, בנים, בנות) עורכים לאחר קריאת התורה ולפני תפילת "מוסף". המתפללים מזכירים את נשמות הקרובים ואומרים בלי נדר יתנו צדקה בעבורם. בחוץ-לארץ אומרים "יזכור" גם ביום השמיני של פסח, וביום השני של שבועות (איסרו-חג). אלה מבין המתפללים, שהוריהם נמצאים בחיים, יוצאים מבית הכנסת בשעת אמירת ה"יזכור".

לימוד משניות – ביום הזכרון השנתי (יארצייט)

נוהגים ללמוד משניות לעילוי נשמת הנפטר, והמנהג ללמוד פרקי משניות שמרכיבות שמו של הנפטר, ואחר כך לומדים ארבע משניות האחרונות מפרק ז' ממסכת מקוואות שהם מתחילות באותיות נ. ש. מ. ה. ולאחריו אומרים תפילת "אנא" והבנים אומרים "קדיש דרבנן". וכשאין בנים אומרים הקדיש קרובים אחרים.

השתטחות על הקבר

נהוג לעלות לבקר בבית הקברות על הקבר, ואומרים פרקי תהילים ותפילת "אנא" ומזכירים נשמתו בתפילת "א-ל מלא רחמים". וכשיש מניין אומרים קדיש.

מנהגי אבלות

נוהגים לא להשתתף בשמחת נישואין ביום הזיכרון.

זמנו

יום הזיכרון הוא ביום המיתה ולא ביום הקבורה גם בשנה הראשונה, ואם נתאחרה קבורתו אחר שני ימים או יותר, ישנם הנוהגים בשנה הראשונה לקבוע את יום הזיכרון הראשון ביום הקבורה, ובשנים שלאחריו ביום המיתה. אם נפטר באדר בשנה פשוטה, בשנה מעוברת שבה יש שני חודשי אדר יש הנוהגים לקבוע יום הזיכרון באדר א', ויש הנוהגים באדר ב', ויש מחמירים לקבוע בשניהם.