התנהגות בבית האבלים

היום הראשון ל"שבעה" הוא יום אבל המוקדש להתייחדות עצמית בחוג המשפחה. האבלים השבים מבית הקברות, חולצים נעליהם, ונועלים במקומן נעלי גומי, בד או פלסטיק. ניתן גם להשאר ללא נעליים כלל, כשרק גרביים מכסים את הרגליים.

האבלים מתיישבים על שרפרף או דרגש נמוך – המסמל את אבלותם. (בעדות המזרח נוהגים לשבת על הרצפה ממש, או על-גבי כרים וכסתות המונחים על הרצפה).

סעודת הבראה

נהוג שהשכנים מכינים לאבל בשובו מבית הקברות סעודה הראשונה אחרי הקבורה,  מיד עם ישיבתם מוגשת להם סעודת ההבראה. סעודה זו צריכה להיות מוגשת בידי אחד הנוכחים שאינו נמנה על האבלים ואינו בן משפחה. לאבלים אסור להכין את צורכי הסעודה, או לעסוק בהגשתה. סעודה זו נקראת "סעודת ההבראה". אם הקבורה היתה בערב שבת או בערב חג אחר-הצהריים, אין מקיימים את סעודת ההבראה. סעודת ההבראה כוללת: כעכים, עדשים וביצים קשות – כולם מאכלים בעלי צורה עגולה המסמלת את המיתה והחיים, שהם גלגל החוזר בעולם, מעין קרוסלה מתנדנדת, שפעם עולה ופעם יורדת. הפועל היוצא מתבקש מאליו: הצער והיגון הנוכחיים יחלפו, ויבואו תחתם ימי שמחה ואושר.

דלת פתוחה

אחת הסימנים המייחדים את ביתו של האבל הוא הדלת הפתוחה של הבית. משאירים את הדלת פתוחה במשך כל ימי ה"שבעה", והיא מהווה סימן למנחמים, שמותר להם להכנס לבית ולנחם את האבלים. ה"דלת הפתוחה" מהווה חלק בלתי נפרד ממערכת הדינים הנלווים ל"ישיבה" משך ימי ה"שבעה", שכן – האבל חייב לשבת במקומו, ואסור לו להסתובב שלא לצורך. כדי לא להסיח את הדעת מן האבל, משאירים את הדלת פתוחה, וכן נחסך מן האבל הצורך לקום ממקומו בכדי לאפשר למנחמים להכנס לבית.

מדוע מכסים את המראות?

בבית בו יושבים "שבעה" מכסים את המראות, התמונות בהן מתנוססים דיוקנאות, וכן את מסך הטלוויזיה, שממסכו משתקפות דמויות העומדים מולו. הטעם לכך הוא, שהאדם נברא בצלם אלוהים, ובחטאו – כבר בחטא אדם הראשון, נגזר עליו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". בחטאי האדם התהפכה דמות דיוקנו של הבורא שבצלמו נברא אנוש. כדי לא להביא רעיון זה לידי מוחשיות בבית האבל דווקא, נוהגים לכסות את המראות והמסכים מהם משתקפות דמויות.  טעם אחר הוא, שהאבלים, אם הם מביטים במראה, יראו כמי שרוצים להתקשט, ובוודאי שאין זה לרוח הימים.

איך מברכים לשלום

המנחמים הבאים לנחם את האבלים, אינם מברכים לשלום בכניסתם לבית ואף לא בצאתם. גם הושטת היד נהוגה רק בקהילות אחדות. במקום אמירת שלום יאמרו המנחמים "המקום (הקב"ה) ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" ­– כלומר: אמירה המשלבת את האבל האישי באבל הכללי של האומה על חורבן ירושלים. בשבת של ימי "השבעה" מותרת שאילת השלום וברכת "שבת שלום" לאבלים, והם גם חייבים להשיב בברכה.

לעמוד לכבוד אדם

אין האבל צריך לעמוד אף בפני אדם חשוב אבל צריך לעמוד בפני ספר תורה. כשהאבל עומד אסור לומר לו שב.

תפילות

מצווה להתפלל במניין בבית שנפטר בו המת, וכשאין אפשרות להתפלל שם כגון אם נפטר בבית החולים, נוהגים להתפלל במקום שהאבלים יושבים בו שבעה. האבל אינו מניח תפילין ביום הראשון לאבלות. נוהגים שהאבל מתפלל לפני העמוד ואומר כל הקדישים במשך י"א חודש. אין אומרים "תחנון" ולא "למנצח" בבית האבל, ויש שאין אומרים גם פסוק "ואני זאת בריתי", וכן הכהנים אינם נושאים שם כפיהם, ובראש חודש אין אומרים שם "הלל". אחר תפילת שחרית וערבית (ויש אומרים אחרי מנחה) נוהגים לומר מזמור מ"ט שבתהילים, ובימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים במקומו מזמור ט"ז.

לימוד משניות

נוהגים ללמוד משניות במשך ימי השבעה בבית האבל לעילוי נשמת הנפטר, ויש שנוהגים ללמוד פרקי משניות המתחילות בשמו של הנפטר ולאחריו לומדים ארבע משניות שבפרק ז' ממסכת מקוואות שהם אותיות נ. ש. מ. ה., ואומרים תפילת "אנא", האבל עצמו אסור בלימוד תורה ומותר רק לשמוע מאחרים והאבל אומר קדיש דרבנן.

לקיחה מבית האבל

יש נוהגים לא להוציא דברים מבית האבל כל השבעה, מפני רוח רעה השורה שם.

קריאת התורה

מותר להביא ספר תורה לבית האבל כדי לשמוע קריאת התורה לפחות פעמיים, ויש שמדקדקים שיקראו בו לפחות שלוש פעמים. האבל אינו עולה לתורה גם כשהוא כהן או לוי, אבל מותר לו להוציא ולהכניס ספר תורה, וכן מותר לכבדו בהגבהה וגלילה, וכשמכבדים אותו בהגבהה מותר לו אחר כך לשבת על הכיסא עם הספר תורה. אומרים "יהי רצון" אחר קריאת התורה.